<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן י"ד</h1>
<h2>דף נג:</h2>
ובהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר בשביל שתתרפא. ואם אחזה דם מעמידים אותה במים בשביל שתצטנן, דהלכתא כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סמנין במקום צערא דבהמה. והכי אמרינן נמי התם בפרק בהמה יוצאה סכין ומפרכין לאדם ולא לבהמה. ואמרי' דוקא בגמר מכה ומשום תענוג. אבל אי איכא מכה ובמקום צערא, מפרכין נמי לבהמה.
<h2>דף קכב.</h2>
ומעמיד אדם בהמתו בשבת על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת. אבל לא יעמיד אותה על דבר מוקצה. אבל עומד בפניה כדי שלא תחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, כדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש גוי שלקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל. ואוקימנא בדקאי לה באפה ואזלא היא ואכלה. אבל אוקומי עילוהי אסור, [דהוי כמוקצה].
<h2>דף קמ.</h2>
אין כוברין את התבן בכברה. ולא יניח הכברה שיש בו תבן במקום גבוה בשביל שירד המוץ, מפני שהוא מרקד. אבל נוטל את התבן בכברה ומוליך לאבוס אע"פ שירד המוץ בשעת הולכה. שהרי אינו מכוין לכך. כדאיתא בפרק ר' אליעזר דתולין.
<h2>דף קמ:</h2>
ונוטלין המזונות מן החמור ונותנין לפני הפרה. אבל אין נוטלין מלפני הפרה ונותנין לפני החמור. שהחמור אינו מטיל רירין במאכלו, והפרה מטלת ריר במאכלה והוא מואס, כדאיתא פרק ר' אליעזר דתולין.
<h2>דף קנה.</h2>
מחתכין את הדלועין לפני הבהמה והנבלה לפני הכלבים. ואין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני כל בהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנראית כטוחן. והתירו בדלועין, שאין טחינה בפירות. ומתירין אלומות של עמיר לפני הבהמה (ומפפסן) [ומפספסן] בידו. ודוקא האלומות הקטנות, אבל לא הגדולות שיש בהן טורח.
<h2>דף קנה:</h2>
ונותנין מים על גבי המורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס, שלא יראה כלש. ואם לא נתערב יפה, מנערו מכלי לכלי עד שיתערב יפה, ונותנו לפני השורים ולפני התרנגולין ויערב בדרך זה אפי' הרבה. ולא יאכיל הבהמה כדרך חול. כיצד. לא יפתח פי העגל ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת. וכן לא יתן לתוך פי היונים והתרנגולין למקום שאין יכולין להחזיר. אבל מאכיל הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד, או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר. ונותנין מזונות לפני הבהמה והעופות והחיות והן אוכלין. ודוקא בהמתו וחייתו ותרנגוליו שמזונותיו עליו. אבל באותן שאין מזונותן עליו, כגון חזיר ויוני שובך לא יתן לפניהן לא מזון ולא מים. ואין אובסין את הגמל, שהוא מאכל שלשה ימים או ארבעה ימים בבת אחת. וכל אלו הדינין בפרק מי שהחשיך בשבת.
